מאת: דפנה גלפז, 23/10/2017
תכירו את משרד החקירות של נתי להב, שכולו מורכב מחוקרות פרטיות, שמפצחות את התעלומות הכי מורכבות ברחבי הגלובוס בסדרה "אבודים”, אבל לא רק
אם הפנים של נתי (ענת) להב מוכרות לכן זה בוודאי משום שראיתן אותה בתפקיד החוקרת הפרטית של תכנית הטלוויזיה "אבודים" בהנחייתה של צופית גרנט. ביום יום, להב היא
בעלת המשרד "להב טנא חקירות" ויש לה רקורד של עשרות תיקי חקירה מפוצחים עד הפרט האחרון באין ספור נקודות נידחות על רחבי הגלובוס. צוות המשרד מורכב מלא פחות מ-8 נשים חוקרות בתפקידי מפתח.
"הייתי בת 20 וקצת, אחרי צבא חיפשתי עבודה ואמרו לי שיש משרה זמנית של מזכירה במשרד חקירות, והלכתי. היה די שגרתי ואחרי כמה חודשים אמרו לי שצריכים מישהי שתלך
לעשות חקירה בסיפור כיסוי. שמו עלי מכשיר הקלטה, הלכתי, שאלתי שאלות, הגעתי לאנשים בקלות וכמות האינפורמציה שהצלחתי להביא בפרק זמן קצר הדהימה את כולם. זו הייתה הפעם הראשונה שלי וכבר אז הבנתי שאני פשוט יודעת איך להוציא דברים מאנשים, זה כשרון שגיליתי בעצמי. זה היה משרד שכל הצוות בו הורכב מגברים ושם גם הבנתי את היתרון שלי כאישה בהקשר הזה.
והוא?
"נשים פחות מעוררות חשד, יותר אמינות ומשדרות רוך, זה עוזר לאנשים להיפתח ולתת
אמון".
בהמשך נתי עברה למשרד אחר, שם הייתה שכירה במשך חמש וחצי שנים נוספות ובמסגרת העבודה הקימה מחלקה לחקירות כלכליות, איתור חייבים ועבודה עם חברות הביטוח. ההתפתחות האישית שלה יחד עם יכולת ניהולית וכישורים מקצועיים דיברו בעד עצמם ואז,
כשהיא עם תינוקת ראשונה על הכתף, פתחה את המשרד שלה, בבית, ביבנה.
המסלול הנדרש כדי להיות חוקרת פרטית בישראל כולל שלוש שנות התמחות במשרד חקירות מורשה, במהלכן חלה חובת דיווח מדי חצי שנה. כמו כן, יש לעבור מבחן שנחשב לא פשוט וועדה מטעם משרד המשפטים. רק לאחר עמידה בכל התנאים הללו מקבלים רישיון ממשרד המשפטים אותו יש לחדש מדי שנה ורק כעבור חמש שנים נוספות – תוכלי לפתוח
משרד משלך.
אבידות ומציאות
"גם במשרד שלי בתחילת הדרך היו לקוחות בנקים וחברות ביטוח וחד משמעית מדובר על סיר הבשר מבחינה כלכלית – הטופ, אבל אז הגיע הטלפון מ"אבודים". הם אמרו לי שהיו כמה משרדים שטרם הצליחו לפצח סיפורים, אבל החלטתי ללכת על זה בכל זאת והסיפור הראשון שפיצחנו שינה את חיי. זה היה צבי, אדם בן 71 שידע מגיל 13 שהוא מאומץ. כילד, האמא סיפרה לו שהיא לקחה אותו מבית יתומים בחיפה. הוא לא העז לשאול אותה דבר והיא
נפטרה בפתאומיות ולא סיפרה לו כלום ואנחנו הצלחנו למצוא את אחיו התאום. זה היה גיים
צ'יינג'ר מה שהיה שם וכל הרגשות שצפו במפגש הזה גרמו לי להבין שאני צריכה לעזור לאנשים למצוא את הקרובים שלהם, אני יודעת מה צריך לעשות ואני אעשה את זה".
בחודש הבא תעלה העונה השביעית של התכנית "אבודים" ברשת. מעבר להפקה המורכבת של התכנית אפשר לומר כי סיפורי חיפוש קרובים הם נפוצים ופרוסים על פני רוב הגלובוס. הצוות במשרד של נתי מורכב ממנה ועוד 7 נשים חוקרות, ולהלן התמהיל:חנין חלילה, צעירה ישראלית ערביה מהצפון, אירנה גסנוב אם לשניים שמטפלת במזרח אירופה, קלרה אסטןדילן ישראלית קולומביאנית שאמונה על דרום אמריקה, בתי עמר שמתמקדת באפריקה (אתיופיה, סודן ועוד), אריאלה, שותפה לדרך של נתי מזה 20 שנה אשר מעדיפה לא לחשוף את פניה ושמה המלא, מיכל וקנין, גמלאית בת 74 שמתפעלת במקביל מדור חיפוש קרובים באתר "מוטק'ה" ועושה זאת בהתנדבות בגזרת מרוקו/צרפת ("בגיל השלישי אנשים מוצאים זמן לסגור את המעגלים שהם השאירו פתוחים במהלך החיים") ושרון רוזמברג בת 34, אם לילדים, מאומצת בעצמה שחיפשה ומצאה את הוריה הביולוגיים בברזיל תוך שהיא לומדת לטובת העניין פורטוגזית.
לא בכל יום מוצאים "וומן פאוור" כל כך מגוון מבחינה תרבותית שיושב יחד ודן בלהט אודות מטרה משותפת – פיצוח מקרה חקירה, ובהתאמה גם מגוון התיקים שהן מטפלות בהם – החל ממקרים של חטיפת ילד מישראלית על ידי בעלה למדינת ערב, ממשיך בסחר בילדים בברזיל ומגיע גם לניצולי שואה (המקרים הכי קשים לפיצוח, לרוב) ולחטופי תימן. כולן יחד מסכימות שלכל תרבות יש קודים התנהגותיים שונים וחשוב לדעת אותם, במיוחד כשחותרות למגע.
בכל תיק כזה נדרשת נבירה דקדקנית במסמכי ארכיון ואיתור תמונות או תעודות, שכן איסוף מידע הוא הדבר הראשון וההכרחי בתחילת כל חקירה. ככל שרב יהיה המידע המצוי בידיה כך החקירה תסתיים ביתר קלות, אם כי זה לא תמיד המצב. להב מספרת על מקרה של ילדה שסחרו בה ועברה בין שלושה זוגות ידיים ובהתאם זויפו לה מסמכים בשלוש מדינות שונות.
איך ניתן לאתר את הזהות האמיתית שלה במצב כזה?
"ספציפית המקרה של ברזיל ידוע לנו ואנחנו חוקרים אתו כבר שנים, היה שם סחר בילדים שקרה בצורה מאורגנת ועם הזמן התחלנו להכיר את הנפשות שפעלו שם, בין היתר היה גם קשר ישראלי. התחקינו אחרי המסלול של הכנופיה הזאת ובכל אחת מהנקודות הפעלנו סייענים או ששלחנו אנשים מהארץ שדוברים את השפה כדי שידובבו שם אנשים ובסוף הצלחנו".
"הקושי בהרבה מקרים לא נובע רק מאבדן הזהות, נגיד מקרים בכפרים נידחים במזרח אירופה ואפריקה, אין שם טלפונים, אין אינטרנט, הביאו לנו פעם סבתא לטלפון ברכיבה על
סוס. לפעמים זה גם לשלוח מישהו לכפר נידח ולמצוא אדם ולהפיל עליו משהו שמבחינתו
מת לפני 40 שנה, זה תמיד הלם ויש במקרים שאנחנו מטפלות בהם הרבה עבודה פסיכולוגית. לפעמים אנחנו גם מוצאות אנשים שלא רוצים לפגוש את העבר שלהם. עצוב,
אבל זו זכות".
אני יוצאת מנקודת הנחה שאת יכולה לדעת מה שאת רוצה על מי שאת רוצה. זה כוח
חזק, איך מנהלים את העניין הזה?
"המחשבה הזו מאד מספקת כי אני יודעת שאני והחוקרות שעובדות איתי מתעלות הכל למקומות חיוביים ומיטיבים ואף אחת מאיתנו לא תעשה בכוח הזה שימוש לרעה. כשאת ניגשת לאדם בגובה העיניים הוא בסופו של דבר יספר לך הכל, אבל גם אם צריך לבצע מניפולציות אנחנו נעשה את זה כי האמת יותר חשובה. אף אחד לא יכול להחליט עבור אדם אחר על חיים בשקר. באים אלי אנשים מתים מפחד ממה הם יגלו, כשההפך הוא הנכון – זה לא בריא לנשמה לחיות בסודות ובשקרים".
מול איזה גופים או אנשים את עובדת במסגרת חקירות?
"מבחינתי כחוקרת פרטית כל מקור הוא רלוונטי ולכן אגש לכל מי שיכול לעזור, בין אם זה שגרירויות או מוסדות ציבור, או המוכר במכולת שחי כבר 50 שנה בשכונה הזו ומכיר את כולם
– גם הוא אדם לדבר איתו. אני צריכה למצוא דרכים יצירתיות לעשות את החקירות שלי ובנוסף אני יודעת להתנהל מול מוסדות. צריך לדעת לאן להגיע ואיך ללחוץ, ולפנות בדרך הנכונה וזו הסיבה שאם אזרח רגיל יגיע למקומות האלה לא בטוח שהוא יוציא משהו. יש לנו למשל הרבה פניות ממשפחות חטופי תימן ובחקירות האלה היה הרבה כיתות רגליים ובירוקרטיה מול ארכיונים, בתי חולים, רשויות, משרד הבריאות, צריך לדעת איך להתעקש מבלי לעצבן אותם ועדיין לא להרפות".
יש מישהו שבכלל יכול להתחבא בימי האינטרנט?
"בטח. יש אנשים שלא רוצים שימצאו אותם וגם אני לא מוצאת כל אחד. יש המון סודות, אנחנו עוסקות בהרבה פסיכולוגיה ושומעות על תיבות פנדורה שנשמרו גם חמישים שנה בסוד. מי שרוצה להתחבא יכול, הוא רק צריך לא להיות בקשר עם המשפחה שלו".
האם היו לך מקרים של פחד, חשש אישי לחייך חלילה או הקרובים?
"היה עו"ד שפנה אלי בשם מישהו ששמו עלה בהקשר לפשע כזה או אחר והעדפתי לוותר באלגנטיות. יש מקומות בהן אנחנו נחשפות לדברים קשים. היה לנו מקרה עם חוקרת שנכנסה עם מכשירי הקלטה והאנשים שהיא פגשה היו עבריינים והם לא פחדו לנהוג בגסות
וכמעט הפשיטו אותה כדי לגלות עליה מכשירים עד כדי שהיא ברחה משם".
קשוח. מה אומרים בבית?
"העבודה נכנסת לחיים של המשפחה והם מעורבים בהכל.
המשפחה שלי גדלה במקביל למשרד, הנקתי
את הבת שלי במשרד בתחילת הדרך. אני עובדת קשה מאד ומשתדלת לפחות פעמיים
בשבוע לאכול צהריים עם הילדים (בת 16 ובן 13), זו שעת איכות ואני גרה סה"כ במרחק שתי דקות מהבית, אז גם רצה להסיע לחוגים כשצריך. מזלי שבעלי תומך וזכיתי בשותף מדהים לחיים. הוא עצמאי, בעל חברה משלו. בהרבה מקרים אנשים שואלים אותי אם אני עובדת אצל בעלי וזה מרגיז אותי. אני לא עובדת אצלו, הוא לא חוקר פרטי בכלל. יש לנו זוגיות מאד טובה ואנחנו מפרגנים אחד לשניה, אבל העסק שלי.
מה המסר שלך לנשים אחרות?
"אחד המניעים הגדולים שלי לאתראת המשפחה הביולוגית היה הפחד להגיע לגיל זיקנה ולהצטער
שלא חיפשתי. לא רציתי להגיע למצב שאני מחפשת ואומרים לי 'האמא נפטרה לפני שנתיים'. לאו
דווקא בהקשר של אימוץ, כל אישה צריכה להעז ללכת אחרי הלב שלה. חיים פעם אחת, וחבל
להצטער על דברים שלא עשינו
